<h1>ספר כריתות לרבינו שמשון מקינון — לשון לימודים שער שלישי</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אין סדר למשנה בתרי מסכתי, לענין סתם ואחר כך מחלוקת דאין הלכה כסתם ומחלוקת ואחר כך סתם דהלכה כסתם, ובתרי מסכתי לא אמרינן הכי, אבל צריך ליתן טעם, למה נסמכו המסכתות, מהא דאמרינן במס' שבועות (ב' ע"ב) מכדי תנא ממכות קא סליק מאי טעמא תנא שבועות.
מגו מממון לממון אחר לא אמרינן, מהא דאמרינן ב"מ (ב' ע"א) זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי, דמאן דאמר חציה שלי לא מהימן במגו דכולה שלי, דהוי מממון זה לממון אחר דכל מגו שבגמרא הוי באותו ממון, אלא שיכול לטעון טענה אחרת יותר טובה, ופעמים אמרו מגו מממון לממון, כי הא דאמרינן ב"מ (ג' ע"א) מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע, פירוש ליהימניה במגו דכופר הכל דהוי מממון לממון, והטעם מפני שאינו תובע ממון רק להציל אותו מלפרוע כל תביעת חבירו.
פעמים אומר מלה קטנה לאורויי לן דין אחר אע"ג דמפרש ליה בסיפא בהדיא, כי הא דקאמר ריש בבא מציעא אי תנא אני מצאתיה ולא תנא כולה שלי, הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה, וזה ידענא מסיפא בהדיא דקאמר (שם י' ע"א) ראה את המציאה ונפל לו עליה, ולא קאמר זכה בה בראיה. וכן פרק קמא דיבמות (ג' ע"א) גבי הא מחלץ חלצה יבומי לא מייבמה קמ"ל כל העולה ליבום וכו', וזה ידענא מסיפא להדיא (שם כ' ע"א) איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת. וכן פ"ק דברכות (ב' ע"א) וכן בריש פרק אלו מציאות (ב"מ כ"ג ע"א) ככרות של נחתום עד הא ככרות של בעל הבית, חזינן דדייק מה שהוא בסיפא להדיא, ואלו שחייב להכריז, וחשיב ככרות של בעל הבית, אלא אגב דאתחיל לאתויי רישא דייק הכל מרישא אע"פ שהוא בסיפא להדיא.
<h2>דף ד:</h2>
מגו דהעזה לא אמרינן, כי הא דב"מ (ד' ע"ב) סלעין דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש, דלא מהימנינן ליה במגו במאי דאמר שלש במגו דאי בעי אמר שתים, משום דהוי מגו דהעזה, דפחות משתים לא מצי למימר דמיעוט סלעין דינרין שתים.
<h2>דף ה.</h2>
מצינו בכמה דוכתין רב תנא הוא ופליג, רבי יוחנן תנא ופליג, וכל שכן ר' חייא שהיה רבו מצינו רבי חייא תנא ופליג, מהא דב"מ (ה' ע"א) מתניתין קא רמית עליה דר' חייא ר"ח תנא הוא ופליג, ופשיטא שאינם תנאים שהרי לא הוזכרו לא במשנה ולא בברייתא אלא רוצה לומר שהם חשובים כמו תנאים ויכולים לחלוק על משנה וברייתא, וזה התירוץ אינו מתרץ כי אם על ידי הדחק, והא קמן בריש בבא מציעא דקאמר רבי חייא מנה לי בידך והעדים מעידים שיש לו חמשים זוז, דמקשה לו מכח מתניתין ולא מתרץ דר' חייא תנא ופליג, וכן על מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והילך, עד לבסוף שאינו יכול לנטות ימין ושמאל. ואע"פ שרב תנא הוא ופליג וכן רבי יוחנן הני מילי לדידן אנן מחשיבין אותם לתנאים לחלוק על משנה או על ברייתא, אבל רב לא חשיב רבי יוחנן תנא וכן ר' יוחנן לא חשיב רב תנא, כדמשמע פ"ק דכתובות (ח' ע"א) א"ר נחמן אמר רב ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין וכו', מיתיבי מברכין ברכת חתנים כו', עד מתניתין קא רמית עליה דרב רב תנא הוא ופליג, ואח"כ א"ר יצחק א"ר יוחנן חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין, ומקשה מהך ברייתא לר' יוחנן ולא קאמר ר' יוחנן כרב סבירא ליה, משום דלא חשיב ר' יוחנן רב לתנא.
מצינו דמקשה מתניתין מרישא לסיפא, ומתרץ דפליגי אמתניתין מר אית ליה דרישא ומר אית ליה דסיפא, אע"פ שאותם לא היו תנאים אלא היו חשובים כתנאים והיו בימי התנאים, ועוד כי אותם החכמים לא הוזכרו, רק מתוך מעשיהם ניכר דעתם, אבל לא אמרו פסק, וזה נמצא פרק אלו טרפות (חולין מ"ו ע"א) במתניתין ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום, ומקשה דמסיפא משמע דבעי כזית, ומתרץ רב יוסף לא קשיא הא ר' חייא הא ר' שמעון בר רבי, כי הא דר' חייא זריק ליה ורבי שמעון מטביל ליה, ולפי פירוש שני לא מיירי כלל לגבי איסור, אלא מתוך מעשיהם ניכר מאי סבירא להו אם לא נשתייר כזית מן הכבד, ור' חייא ור' שמעון לא הוזכרו במשנה, ואף ר' חייא לא היה תנא כדפרשינן לעיל מכח רישא דב"מ (ה' ע"א) אלא חשיבי כתנאי, והכא נמי נימא דר' חייא ור' שמעון בר רבי חשובים כתנאים לומר תנאי היא. ויכילנא עוד להרחיב נקב המשנה משום דתרווייהו תלמידי דרבי הוו שסידר המשנה, וכל אחד סבירא ליה מה שקיבל מרבו, אחד מהם שמע מרבו כך, ואחד מהם שמע מרבו כך דהדר ביה רבי ממה שהיה סבור, ולכך שנה ר' בשתי דעות, וליכא למימר דודאי הדר מקמייתא, דא"כ הוה ליה לרבי לאסוקי לפי המשנה אחרונה, כיון דלא משכח תנא דס"ל הכי רק המתניתין, דהא דאמר ומשנה לא זזה ממקומה היינו היכא דאשכח תנא דרבי סתם כוותיה, כי הא דפרק קמא דשבועות (ד' ע"א) בתחלתו אבל הכא מספקא ליה לרבי ומדעתו היה לו שתי דעות, לא מכח תנאים דסתים כוותייהו, ולכך מקשה לעיל (שם מ"ג ע"א) והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה, דהכי פריך מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא, ולא שייך למימר בחד מסכת יש סדר למשנה והלכה כבתרייתא, דהאי טעמא לא שייך אלא היכא דסתם בתחלה כחד תנא ואחר כך כתנא אחר, דאיכא למימר הדר ביה מקמייתא ומשנה לא זזה ממקומה, אבל הכא השתי דיעות הם דיעות תלמידים ואיכא למימר דכל אחד סבר מה ששמע, ואם כן לרבי מספקא ליה לנפשיה ולא מכח דברי תנאים שקדמו לו, ולכך איכא למימר דלרבי מספקא, ולכך מקשה לרבי והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ומאי אולמיה דהאי מהאי ולא עדיפא ליה, ותירץ המתרץ אמוראי נינהו.
מצינו בתלמוד אי איתא, והכי הילכתא, בתחלת פרק המדיר (כתובות ע' ע"ב) אי איתא לדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר איני ניזונית ואיני עושה, והכי הילכתא דאמר פרק שני דייני גזירות (שם ק"ז ע"ב) והילכתא כרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה, וכן פירקא קמא דב"מ (ה' ע"א) דקאמר ואם איתא לדר' חייא קמייתא, והילכתא כוותיה כדפירש רבינו תם דהא ס"ל כרבנן דבעו ממין הטענה והא בהא תליא לאבוה דרבי אפטוריקי דפטר העדאת עדים משבועה לא אייתר ליה קרא להודאה ממין הטענה ולר' חייא דהעדאת עדים מחייבו שבועה אייתר ליה קרא להודאה ממין הטענה, וקיימא לן הכי כרבנן דפליגי עליה דר"ג.
<h2>דף ה:</h2>
מצינו לשון משמע להו דכן הילכתא, כי הא דפרק קמא דבבא מציעא (ה' ע"ב) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו, וכן האמת, ומשמע להו ר"ל וא"כ אין העולם טועים בזה ואינם חשודים על ממונא בכך כי יודעים הם שאינם פושעים.
<h2>דף ו:</h2>
כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ונפקא לן [כתובות ט"ו ע"א] מוארב לו וקם עליו (דברים י"ט י"א) דהיכא דאיכא תשעה ישראל ואחד כותי עע"ז, דמיפטר בזרק אבן לגו, וכי האי גוונא מיקרי קבוע שנודע מקום הכותי עע"ז ומקום הישראל, והוא זורק שם ואינו יודע היכן נפל האבן, אע"ג דרובא ישראל נינהו מיפטר מטעם כל קבוע וכו', וכן תשע חנויות, וכן אמרינן [יומא פ"ד ע"ב] גבי אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, ומסיק אי איכא תשעה כותים וישראל אחד, הכא נמי פשיטא דהוה ליה קבוע כו', דהיה ידוע האיסור וההיתר, וכשעשה הדבר לא ידע אם האיסור אם המותר, כמו הכא גבי פיקוח נפש כשהוא מציל אולי מציל ישראל ואע"ג דרובא כותים עע"ז הוה ליה כמחצה על מחצה דכל קבוע וכו'. ובהכי ניחא מה שמקשין העולם גבי סנהדרין ודיינין דאזלינן בתר רוב אע"פ שהן קבועין, דסנהדרין ודיינין נודע באותה שעה מי מחייב ומי מזכה, ודמי לתשע חנויות וכולם מוכרות בשר נבילה אחת בשר שחוטה, וכי אסרו ליקח מחנות של שחוטה, הא ודאי מותר כיון שנתברר שלוקח מחנות בשר שחוטה. וכן הדרך האחר שכתבתי, דלא אמרינן קבוע אלא היכא שנתברר מקום איסור, דומיא דזורק אבן לגו שנתברר מקום ששם הישראל וכן מקום הכותי עע"ז ואינו יודע היכן נפל האבן, וכן תשע חנויות שנתברר לנו חנות שמוכרת בשר שחוטה ומקום שמוכר בשר נבילה אבל אינו יודע מאיזה מהם לקח, אבל היכא דמקום האיסור לא נתברר לא אמרינן כל קבוע וכו', ובזה ניחא מה שמקשים העולם יאסר כל העולם בחרישה וזריעה מטעם נחל איתן שהוא קבוע ולמאי דפרישית ניחא, כיון דלא ידעינן היכן נחל איתן לא שייך למימר כל קבוע אבל אי ידעינן מקומו אמינא כי הנזרע בתוכו אסור, ואי נסבינן זרע ולא ידעינן אי מיניה אי משאר עלמא אסור אע"ג דעלמא רובא ורובא דרובא כמה פעמים. ותורה סם חיים. יען כי הדבר הזה צריך לכמה מקומות שמיירי בענין קבוע, כתבנו זאת להאיר מחשך הלבבות בזה, כי ראיתי מצפצפים ומהגים לא יביטו ארחות קבוע, מלא שבוע, כפול יהיה רבוע.
<h2>דף ז.</h2>
לא פרכינן מאמורא משום דאיכא למימר גברא אגברא קא רמית. פעמים פרכינן מאמורא היכא דקים לן דהלכה כמותו, כי הא דמקשינן [ב"מ ז' ע"א] והא א"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וכו', וקיימא לן דלא מקשינן לא ממשנה ולא מברייתא ולא מאמורא אלא אם כן הוא הלכה.
<h2>דף ז:</h2>
מצינו תיבה אחת מתחלקת לשני עניינים, והוא לשון מחלוקת דמשמע מחלוקת תנאים ואמוראים בכולי תלמודא, ובמקומות יחידים לשון מחלוקת לשון חלוקה, כמו ההיא דב"מ (ז' ע"ב) מחלוקת בששניהם אדוקים בטופס ושניהם אדוקים בתורף, וכן בירושלמי בריש פאה, וליתנו תרומה ומשני מפני המחלוקת ר"ל מפני שיש כמה חלוקים בתרומה.
מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, גבי מחלוקת בשנים אדוקים בתורף ב"מ (ז' ע"ב) רבי יוחנן אמר לעולם חולקין ומוקי לה דקאי תורף באמצע ולא פליגי. וכן גבי (שם י' ע"ב) קטנה אין לה חצר ואין לה ד' אמות, רבי יוחנן אמר יש לה חצר וד' אמות, ולפי פירוש חד מיירי בקנין וחד מיירי במציאה, אע"ג דמשמע לפום ריהטא דפליגי.
<h2>דף ח.</h2>
בלשון זה יש שדומה לאגב ומכל מקום הוי מגו, לענין ממון, והם שלשה, מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, כגון [ב"מ ח' ע"א] המגביה מציאה בשבילו ובשביל חבירו אפילו אמרינן המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, אבל היכא דדעתו בעבורו ובעבור חבירו קנה חבירו בהאי מגו, והיכא שאינו זוכה בעבורו אבל מצי למזכי, כגון מי שליקט את הפיאה ואמר הרי זו לפלוני עני, בזה פליגי [ב"מ ט' ע"ב] אי מעני לעני מחלוקת דשייך בזה מגו דאי בעי זכי לנפשיה כיון שהוא עני ואינו בעל השדה זכי נמי לחבריה, אבל אי הוי בעל השדה [פאה פ"ד מ"ט] או עשיר לא שייך האי טעמא דהא לא מצי למזכי לנפשיה, והיכא שאינו זוכה לנפשיה וגם אינו יכול לזכות לעצמו כי אם עד שיעשה נכסיו הפקר יש תרי מגו, מגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני ואי הוה עני מגו דמצי זכי לנפשיה זכי לחבריה, וזה למ"ד מעשיר לעני מחלוקת, וא"כ הם שלשה דינין, למ"ד מעני לעני מחלוקת דמ"ד לא זכה לו ס"ל מגו דזכי אבל לא מגו דאי בעי זכי, וכל שכן דלא סבירא ליה מגו דאי בעי מפקר לנכסיה, ומאן דאמר דאית ליה זכה לו סבירא ליה מגו דאי בעי זכי אבל לא סבירא ליה מגו דאי בעי מפקר, דכולי עלמא אית להו דלא אמרינן מגו דאי בעי מפקר, ולמאן דאמר מעשיר לעני מחלוקת איכא למימר אית להו מגו דזכי דאי בעי זכי, ולא פליגי אלא במגו דאי בעי מפקיר נכסיה, והאי מגו דמי קצת להא דאמר בשבועות (כ"ד ע"ב) שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שלא אוכל תאנים וענבים, דמגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים, הוי כמו אגב, מכל מקום לא חיילא לענין זכיית ממון. וכוונתי להביא מגו דאיכא נפקותא לענין זכיית ממון, ולא דמיין האי להאי על דרך האמת.
<h2>דף ח:</h2>
מצינו תא שמע דאתי לסיועי, פירקא קמא דבבא מציעא (ח' ע"ב) תא שמע שנים שהיו מושכים [בגמל] ומנהיגים כו', מושך ומנהיג אין רכוב לא, ותירץ רבינו יצחק ב"ן דבא לסיועי אהא דפשיט רכוב מיושב, וכן איכא דמותיב לה מסיפא בהאי עניינא במדה זו קנה, לאו למעוטי רכוב, ומותיב זה ר"ל סיועא להאי דפשיט רכוב מיושב, וכן פירש רבינו יצחק ב"ן וכן עיקר.
<h2>דף ט:</h2>
בלשון זה יש שדומה לאגב ומכל מקום הוי מגו, לענין ממון, והם שלשה, מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, כגון [ב"מ ח' ע"א] המגביה מציאה בשבילו ובשביל חבירו אפילו אמרינן המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, אבל היכא דדעתו בעבורו ובעבור חבירו קנה חבירו בהאי מגו, והיכא שאינו זוכה בעבורו אבל מצי למזכי, כגון מי שליקט את הפיאה ואמר הרי זו לפלוני עני, בזה פליגי [ב"מ ט' ע"ב] אי מעני לעני מחלוקת דשייך בזה מגו דאי בעי זכי לנפשיה כיון שהוא עני ואינו בעל השדה זכי נמי לחבריה, אבל אי הוי בעל השדה [פאה פ"ד מ"ט] או עשיר לא שייך האי טעמא דהא לא מצי למזכי לנפשיה, והיכא שאינו זוכה לנפשיה וגם אינו יכול לזכות לעצמו כי אם עד שיעשה נכסיו הפקר יש תרי מגו, מגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני ואי הוה עני מגו דמצי זכי לנפשיה זכי לחבריה, וזה למ"ד מעשיר לעני מחלוקת, וא"כ הם שלשה דינין, למ"ד מעני לעני מחלוקת דמ"ד לא זכה לו ס"ל מגו דזכי אבל לא מגו דאי בעי זכי, וכל שכן דלא סבירא ליה מגו דאי בעי מפקר לנכסיה, ומאן דאמר דאית ליה זכה לו סבירא ליה מגו דאי בעי זכי אבל לא סבירא ליה מגו דאי בעי מפקר, דכולי עלמא אית להו דלא אמרינן מגו דאי בעי מפקר, ולמאן דאמר מעשיר לעני מחלוקת איכא למימר אית להו מגו דזכי דאי בעי זכי, ולא פליגי אלא במגו דאי בעי מפקיר נכסיה, והאי מגו דמי קצת להא דאמר בשבועות (כ"ד ע"ב) שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שלא אוכל תאנים וענבים, דמגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים, הוי כמו אגב, מכל מקום לא חיילא לענין זכיית ממון. וכוונתי להביא מגו דאיכא נפקותא לענין זכיית ממון, ולא דמיין האי להאי על דרך האמת.
<h2>דף י.</h2>
כמה פעמים קאמר תנא סיפא לגלויי רישא, בפ"ק דב"מ (י' ע"א) גבי אני זכיתי בה תחלה תני סיפא וכו' סיפא דאמר תחלה רישא דלא אמר תחלה.
פעמים אומר מלה קטנה לאורויי לן דין אחר אע"ג דמפרש ליה בסיפא בהדיא, כי הא דקאמר ריש בבא מציעא אי תנא אני מצאתיה ולא תנא כולה שלי, הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה, וזה ידענא מסיפא בהדיא דקאמר (שם י' ע"א) ראה את המציאה ונפל לו עליה, ולא קאמר זכה בה בראיה. וכן פרק קמא דיבמות (ג' ע"א) גבי הא מחלץ חלצה יבומי לא מייבמה קמ"ל כל העולה ליבום וכו', וזה ידענא מסיפא להדיא (שם כ' ע"א) איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת. וכן פ"ק דברכות (ב' ע"א) וכן בריש פרק אלו מציאות (ב"מ כ"ג ע"א) ככרות של נחתום עד הא ככרות של בעל הבית, חזינן דדייק מה שהוא בסיפא להדיא, ואלו שחייב להכריז, וחשיב ככרות של בעל הבית, אלא אגב דאתחיל לאתויי רישא דייק הכל מרישא אע"פ שהוא בסיפא להדיא.
<h2>דף יא.</h2>
מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, גבי מחלוקת בשנים אדוקים בתורף ב"מ (ז' ע"ב) רבי יוחנן אמר לעולם חולקין ומוקי לה דקאי תורף באמצע ולא פליגי. וכן גבי (שם י' ע"ב) קטנה אין לה חצר ואין לה ד' אמות, רבי יוחנן אמר יש לה חצר וד' אמות, ולפי פירוש חד מיירי בקנין וחד מיירי במציאה, אע"ג דמשמע לפום ריהטא דפליגי.
<h2>דף יב.</h2>
מצינו אמורא דמוקי מתניתין דלא כוותיה ולאוקמי מתניתין דלא כהלכתא וכרבים מלאוקמי כהלכתא וכיחיד, פ"ק דב"מ (י"ב ע"א) אמר שמואל מפני שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו, וסבירא ליה דקטן לית ליה זכייה לנפשיה מדאורייתא דפסיק הלכה כר' יוסי, אף על פי כן מוקי מתניתין כרבנן דסברי קטן אית ליה זכייה לנפשיה, וכן מצינו בכמה מקומות.
<h2>דף יב:</h2>
מצינו מתקיף שאינו מקשה לשום אדם רק לעצמו, שהיה תמיה בעצמו על דבר משנה, וידע שהוא אמת אלא מתמיה לדעת טעמה, בריש המפקיד (ב"מ ל"ג ע"ב) מתקיף לה רמי בר חמא הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, פירש"י אמתניתין קא מתמה והא אין אדם מקנה, והדין עמו לפרש כן דהא לא דיבר אמורא לפניו, דעל כרחין המשנה אמת דלית מאן דפליג עליה, אע"ג שנראה ליישב מתקיף לשון קושיא, דלדידיה ניחא אלא היה מקשה על לשון התלמוד דעביד צריכותות, שזה לשון בני הישיבה וקרי לה תרביצא בפרק איזהו מקומן [מנחות פ"ב ע"ב] וחד מן תרביציא, וזהו כל סתמא דתלמודא, וכל זה מקשה על הלשון שאומר אימא לא מקני ליה, וכן באידך צריכותא, א"כ תלי טעמא בקנין, ועל זה מקשה והא אין אדם וכו', בשלמא אי אמינא תקנת חכמים היא כמו הא דלעיל [ב"מ י"ב ע"א] השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו, ומסיק עשו שאינו זוכה כזוכה, כלומר חכמים עשו העניים כאילו כבר זכו והם ניחא להו שילקט בנו של פועל אחריו כדמפרש התם, וגם הכא נמי טעמא הכי, חכמים תקנו היכא דשילם ולא רצה לישבע שהכפל שלו, משום דהמפקיד ניחא ליה שיהא הכפל שלו משום דלא אטרחיה, ויחשוב המפקיד מפני שתקנו חכמים שיהא הכפל שלו, אבל אי לאו הכי יכפור וישבע לו ויפסיד הכל, והפקר ב"ד הפקר, כמו גבי מציאה אי אמינא סימנין דרבנן דאמרינן [ב"מ כ"ז ע"ב] ניחא ליה לבעל אבידה דניהדר בסימנין, אע"פ שלפעמים מפסיד כיון שרוב פעמים מרויחים ניחא להו בכך, ולא משום קנין אלא תקנת חכמים דהרשות בידם לעשות בענין ממון כרצונם היכא דחזו טעמא, ומתניתין איכא טעמא דפרשינן דניחא ליה למפקיד, ועוד כי בכך שיהיה הכפל לנפקד לא יבוא הדבר לידי שבועה כלל לא שבועת שוא ולא שבועת אמת, והוא מקשה על דברי התלמודא דלא ס"ל טעמא דפרישית, דהא סבר רמי בר חמא דאין לחכמים לעשות תקנה אלא דומיא דהא דלעיל ילקט בנו אחריו שיארע להם בענין זה כשיהיה להם פועלים, וכן גבי אבידה דעת של תרווייהו ניחא במציאת אבידה כדאמרינן לעיל, אבל גבי מתניתין וכי יאמר המפקיד שירויח שלפעמים יהיה נפקד, והלא אומר כי טוב יותר שילום הקרן בלא ספק משילום כפל בספק ותורה סם חיים.
מצינו דמקשה מאמורא אע"ג דאיתותב, כי הא דפ"ק דב"מ (י"ב ע"ב) האי שפחה היכי דמי וכו', עד ואי דלית לה אב תיפוק במיתת האב דהא אמר ריש לקיש מיתת האב מוציא מרשות אדון מק"ו, ולאו איתותב ר"ל בקידושין (ט"ז ע"ב), נימא תיהוי תיובתא [נמי] מהא. וכיוצא בזה מצינו בכמה דוכתין דמותיב תיובתא לאמורא אע"ג דנשאר בתיובתא, ופריך ולאו אותביניה חדא זימנא, לימא מהא נמי תיהוי תיובתא, ולא דמי הך להך דאמרינן הכא, דהכא מייתינן דמקשה על המשנה מריש לקיש, ומתרץ דדעתו הוה לאקשויי ממתניתין לריש לקיש אע"ג דכבר איתותב, ולא דמי להא דמותבינן תיובתא על תיובתא.
<h2>דף טז:</h2>
פעמים נקט דבר בדבר שאינו עמו, מפני ששגור בפי אמורא לאומרו יחד, כי הא דפירקא קמא דבבא מציעא (ט"ז ע"ב) מתניתין בשטרי חלטאתא ואדרכתא, שגורים בפה לאומרם יחד.
<h2>דף יח:</h2>
מצינו שמביאים מעשה מאמורא במקום דמצי למייתי ממשנה שלימה, ביבמות פרק האשה (קט"ו ע"ב) דבעי מי חיישינן לתרי יצחק, ופשיט מהנהו שטרי והוא מעשה דרבה בר אבוה, והוה מצי למיפשט ממתניתין דתני, וכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר, שילהי פ"ק דב"מ (י"ח ע"ב) גבי ההוא גיטא דאשתכח בי דינא דרב הונא, דקאמר נפק דק ואשכח כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר, אלא ניחא ליה לאתויי מדברי אמורא קדמון דמעשה רב.
<h2>דף כא.</h2>
מצינו בתלמוד שאמורא ישאל דבר, והוא יפרש למיפשט שאלתו, ושמו יהא נזכר בין השאלה והפשיטות, ודמי להא דפ"ב דבכורים שהבאתי (ש"ב סימן ל') דאסורים אף לזרים ולבהמה ורבי שמעון מתיר. והיא זאת דפרק אלו מציאות (כ"א ע"א) וכמה א"ר יצחק קב בד' אמות, וכמה הוי מדברי ר' יצחק, וכמה קאי אמתניתין שרבי יצחק מפרש וכמה מפוזרים דמתניתין קב בד' אמות, על כרחך רבי יצחק הוא דאמר וכמה ולא הוי מסתם תלמודא, דקבעי תלמודא בתר הכי היכי דמי, דלא סבירא ליה לתלמודא דאיכא שיעורא כלל ואם כן לא בעי וכמה.
<h2>דף כב:</h2>
כל מקום שאומר קשיא הדבר תלוי ועומד. כל היכא דאיכא תיובתא דפלוני תיובתא אין הלכה כאותו פלוני אלא כחבירו. כל היכא דאיכא אדרבה שינויא הוא, ומילתא אחריתא היא, שמא כך הוא ושמא אינו כך.
<h2>דף כג.</h2>
פעמים אומר מלה קטנה לאורויי לן דין אחר אע"ג דמפרש ליה בסיפא בהדיא, כי הא דקאמר ריש בבא מציעא אי תנא אני מצאתיה ולא תנא כולה שלי, הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה, וזה ידענא מסיפא בהדיא דקאמר (שם י' ע"א) ראה את המציאה ונפל לו עליה, ולא קאמר זכה בה בראיה. וכן פרק קמא דיבמות (ג' ע"א) גבי הא מחלץ חלצה יבומי לא מייבמה קמ"ל כל העולה ליבום וכו', וזה ידענא מסיפא להדיא (שם כ' ע"א) איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת. וכן פ"ק דברכות (ב' ע"א) וכן בריש פרק אלו מציאות (ב"מ כ"ג ע"א) ככרות של נחתום עד הא ככרות של בעל הבית, חזינן דדייק מה שהוא בסיפא להדיא, ואלו שחייב להכריז, וחשיב ככרות של בעל הבית, אלא אגב דאתחיל לאתויי רישא דייק הכל מרישא אע"פ שהוא בסיפא להדיא.
<h2>דף כז:</h2>
למאי איצטריך ומתרץ כדי נסבה, רוצה לומר כמו איידי דתנא תובעין תנא סימנין ולא הוי איידי לגמרי אלא כלומר דהוי בכלל תובעין, דהא יש לה תובעין בכלל הסימנין.
מצינו מתקיף שאינו מקשה לשום אדם רק לעצמו, שהיה תמיה בעצמו על דבר משנה, וידע שהוא אמת אלא מתמיה לדעת טעמה, בריש המפקיד (ב"מ ל"ג ע"ב) מתקיף לה רמי בר חמא הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, פירש"י אמתניתין קא מתמה והא אין אדם מקנה, והדין עמו לפרש כן דהא לא דיבר אמורא לפניו, דעל כרחין המשנה אמת דלית מאן דפליג עליה, אע"ג שנראה ליישב מתקיף לשון קושיא, דלדידיה ניחא אלא היה מקשה על לשון התלמוד דעביד צריכותות, שזה לשון בני הישיבה וקרי לה תרביצא בפרק איזהו מקומן [מנחות פ"ב ע"ב] וחד מן תרביציא, וזהו כל סתמא דתלמודא, וכל זה מקשה על הלשון שאומר אימא לא מקני ליה, וכן באידך צריכותא, א"כ תלי טעמא בקנין, ועל זה מקשה והא אין אדם וכו', בשלמא אי אמינא תקנת חכמים היא כמו הא דלעיל [ב"מ י"ב ע"א] השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו, ומסיק עשו שאינו זוכה כזוכה, כלומר חכמים עשו העניים כאילו כבר זכו והם ניחא להו שילקט בנו של פועל אחריו כדמפרש התם, וגם הכא נמי טעמא הכי, חכמים תקנו היכא דשילם ולא רצה לישבע שהכפל שלו, משום דהמפקיד ניחא ליה שיהא הכפל שלו משום דלא אטרחיה, ויחשוב המפקיד מפני שתקנו חכמים שיהא הכפל שלו, אבל אי לאו הכי יכפור וישבע לו ויפסיד הכל, והפקר ב"ד הפקר, כמו גבי מציאה אי אמינא סימנין דרבנן דאמרינן [ב"מ כ"ז ע"ב] ניחא ליה לבעל אבידה דניהדר בסימנין, אע"פ שלפעמים מפסיד כיון שרוב פעמים מרויחים ניחא להו בכך, ולא משום קנין אלא תקנת חכמים דהרשות בידם לעשות בענין ממון כרצונם היכא דחזו טעמא, ומתניתין איכא טעמא דפרשינן דניחא ליה למפקיד, ועוד כי בכך שיהיה הכפל לנפקד לא יבוא הדבר לידי שבועה כלל לא שבועת שוא ולא שבועת אמת, והוא מקשה על דברי התלמודא דלא ס"ל טעמא דפרישית, דהא סבר רמי בר חמא דאין לחכמים לעשות תקנה אלא דומיא דהא דלעיל ילקט בנו אחריו שיארע להם בענין זה כשיהיה להם פועלים, וכן גבי אבידה דעת של תרווייהו ניחא במציאת אבידה כדאמרינן לעיל, אבל גבי מתניתין וכי יאמר המפקיד שירויח שלפעמים יהיה נפקד, והלא אומר כי טוב יותר שילום הקרן בלא ספק משילום כפל בספק ותורה סם חיים.
<h2>דף ל.</h2>
כללא דמילתא כל עשה דוחה לא תעשה אף ל"ת שיש בו כרת, כדאיתא ריש יבמות (ה' ע"ב) ל"ת שיש בו כרת מנלן דדחי, ומסיק [ז' ע"א] אטו עשה דדחי ל"ת לאו לא תעשה חמור מיניה מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא, אבל אין עשה דוחה לא תעשה ועשה מטעם דאמרינן מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה. אולם מצינו [נזיר נ"ח ע"א] עשה אלים דדחי עשה ולא תעשה כמו עשה דמצורע דאלים משום שלום בית דדחי עשה ולא תעשה דהקפה והשחתה שיש בו לאו ועשה ומצינו [ב"מ ל' ע"א] עשה דאלים מעשה אחר ולא דחי ליה, גבי השבת אבידה דמוקי לה קרא דוהתעלמת מהם לכהן והוא בבית הקברות, ופריך פשיטא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה דכהן והוא בבית הקברות, אע"ג דעשה דהשבת אבידה שוה בכל ועשה דקדושים יהיו אינו שוה בכל, לא חשבינן אלים כל כך למידחי עשה ול"ת. עוד דין אחר דלא תעשה כמאן דליתיה לענין לדחות אחריני, דהא גבי השבת אבידה איכא עשה ולא תעשה השוה בכל ואעפ"כ לא דחי עשה ולא תעשה דכהן שאינו שוה בכל כלומר הטומאה. עוד כלל אחר שאינו דוחה את חבירו אלא מי שדוחה בקום ועבור, שהרי פשיטא לן דהשבת אבידה לא דחי עשה ולא תעשה דטומאה, משום דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ויש להקשות א"כ למה דוחה עשה דטומאה דקדושים יהיו עשה ולא תעשה דהשבת אבידה, היה לנו לומר דעשה שהוא שוה בכל ידחה עשה שאינו שוה בכל, וטוב היה, מלומר דעשה דאינו שוה בכל ידחה השוה בכל, ואי משום לאו דטומאה, כמו כן איכא לאו גבי השבת אבידה, ואמרינן כבר שהלאו אינו לא מעלה ולא מוריד גבי לדחות אחריני, אבל כדפרישית דחי ר"ל בקום ועבור, אבל שב ואל תעשה לא מיקרי דחייה, ולכך השבת אבידה הוי קום ועבור עשה של קדושים יהיו אם ידחה אותו, אבל עשה של קדושים לא דחי עשה דהשבת אבידה אלא בשב ואל תעשה, זה לא מיקרי דחייה דלא עביד מעשה כלל, דעשה דוחה לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת, לא תעשה ועשה היכא דהעשה אלים גמור כמו עשה דמצורע, אין עשה דוחה ל"ת ועשה היכא דהעשה אינו אלים וכן אפילו היכא דהעשה עדיף כמו שוה בכל לא דחי אינו שוה בכל, ואפילו יש לאו עם עשה כמו השבת אבידה, אינו מועיל לענין לבטל עשה ולא תעשה, דחייה ר"ל בקום ועבור אבל לא מיקרי דחייה בשב ואל תעשה.
<h2>דף ל:</h2>
אורחא דברייתא למדרש מחד קרא כמה דרשות אע"ג דלא נפקא ליה אלא חדא, ואגב ריהטא נקט כולהו מחד קרא, כגון בפרק שני דבבא מציעא (ל' ע"א) וכן בכמה דוכתין והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם, ודריש מינה זקן ואינו לפי כבודו, וכהן בבית הקברות, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו, וכהן בבית הקברות נפקא לן מדלא אתי עשה ודוחה לא תעשה ועשה דכהונה, ושלו מרובה משל חבירו נפקא לן כדכתיב (דברים ט"ו ד') אפס כי לא יהיה בך אביון.
<h2>דף לב.</h2>
מצינו שמקשה לכתוב בהדיא, כמו גבי פריקה וטעינה מקשה לכתוב טעינה בשכר, וכן נמי גבי [ביצה ז' ע"ב] שאור וחמץ דמקשה לכתוב חמץ בכזית להדיא, כי כן צריך לומר המדקדק בדבריו, והקושיא היא מכח לשון הספר, דאמר גבי פריקה וטעינה לומר לך פריקה בחנם וטעינה בשכר, למה אמר פריקה בחנם והלא לאו מיתורא אתי דמסברא הכל בחנם, אלא ודאי כדפירשתי, שהספר רוצה להקשות יאמר טעינה דליכא צער בעלי חיים וכ"ש פריקה, ולכך יצטרך לומר פריקה בחנם, דאי כתב טעינה להדיא בשכר וילפינן מיניה אמרינן דיו כטעינה בשכר, ולכן איצטריך למימר לך פריקה בחנם, וכהאי גווני תוכל לדקדק גבי שאור וחמץ ואין צריך להאריך וצריך לתת טעם גבי תושב ושכיר למה לא מקשה כן, לכתוב רחמנא תושב בהדיא שהוא קנוי קנין עולם ולא לימא שכיר כלל, כמו שאנו אומרים גבי טעינה וגבי חמץ ונראה דלא אמרינן בא זה ולימד על זה אלא על ביאור עצם הדבר, כמו תושב ושכיר שלא היינו יודעים מי הוא תושב אם קנוי קנין עולם או קנוי קנין שנים, וכן גבי נערות ובגרות יכולין לומר בא זה ולימד על זה, אבל בדבר דליכא למיטעי בעצם הדבר רק בדיניה, כמו שאור וחמץ ופריקה וטעינה, אין לנו לומר בא זה ולימד על זה, אלא מקשה לכתוב הדין בהדיא שבו מבואר, וגבי תושב הדין מבואר, וכן נערות ובגרות, רק היכא דאין הדין מבואר ובזה [לא] שייך לומר בא זה ולימד על זה וצריך ליתן טעם בזה, כיון שהדבר כתוב ואם היה כותב שם הדבר היה מספיק לדעת, א"כ ל"ל לכתוב הכתוב הכי, אבל כשאין עצם הדבר מספיק אף אם דינו [מבואר] אורחיה דקרא לכתוב עצם הדבר ולבאר שם הדבר הסתום למבין, לכן הארכתי כי רבים לא הבינו זאת ואני הרחבתי למבין.
<h2>דף לג:</h2>
מצינו מתקיף שאינו מקשה לשום אדם רק לעצמו, שהיה תמיה בעצמו על דבר משנה, וידע שהוא אמת אלא מתמיה לדעת טעמה, בריש המפקיד (ב"מ ל"ג ע"ב) מתקיף לה רמי בר חמא הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, פירש"י אמתניתין קא מתמה והא אין אדם מקנה, והדין עמו לפרש כן דהא לא דיבר אמורא לפניו, דעל כרחין המשנה אמת דלית מאן דפליג עליה, אע"ג שנראה ליישב מתקיף לשון קושיא, דלדידיה ניחא אלא היה מקשה על לשון התלמוד דעביד צריכותות, שזה לשון בני הישיבה וקרי לה תרביצא בפרק איזהו מקומן [מנחות פ"ב ע"ב] וחד מן תרביציא, וזהו כל סתמא דתלמודא, וכל זה מקשה על הלשון שאומר אימא לא מקני ליה, וכן באידך צריכותא, א"כ תלי טעמא בקנין, ועל זה מקשה והא אין אדם וכו', בשלמא אי אמינא תקנת חכמים היא כמו הא דלעיל [ב"מ י"ב ע"א] השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו, ומסיק עשו שאינו זוכה כזוכה, כלומר חכמים עשו העניים כאילו כבר זכו והם ניחא להו שילקט בנו של פועל אחריו כדמפרש התם, וגם הכא נמי טעמא הכי, חכמים תקנו היכא דשילם ולא רצה לישבע שהכפל שלו, משום דהמפקיד ניחא ליה שיהא הכפל שלו משום דלא אטרחיה, ויחשוב המפקיד מפני שתקנו חכמים שיהא הכפל שלו, אבל אי לאו הכי יכפור וישבע לו ויפסיד הכל, והפקר ב"ד הפקר, כמו גבי מציאה אי אמינא סימנין דרבנן דאמרינן [ב"מ כ"ז ע"ב] ניחא ליה לבעל אבידה דניהדר בסימנין, אע"פ שלפעמים מפסיד כיון שרוב פעמים מרויחים ניחא להו בכך, ולא משום קנין אלא תקנת חכמים דהרשות בידם לעשות בענין ממון כרצונם היכא דחזו טעמא, ומתניתין איכא טעמא דפרשינן דניחא ליה למפקיד, ועוד כי בכך שיהיה הכפל לנפקד לא יבוא הדבר לידי שבועה כלל לא שבועת שוא ולא שבועת אמת, והוא מקשה על דברי התלמודא דלא ס"ל טעמא דפרישית, דהא סבר רמי בר חמא דאין לחכמים לעשות תקנה אלא דומיא דהא דלעיל ילקט בנו אחריו שיארע להם בענין זה כשיהיה להם פועלים, וכן גבי אבידה דעת של תרווייהו ניחא במציאת אבידה כדאמרינן לעיל, אבל גבי מתניתין וכי יאמר המפקיד שירויח שלפעמים יהיה נפקד, והלא אומר כי טוב יותר שילום הקרן בלא ספק משילום כפל בספק ותורה סם חיים.
<h2>דף מא.</h2>
דמקשה מרישא לסיפא, ניחא ליה טפי לאוקמי בתרי תנאי ורישא וסיפא בחד טעמא, מלאוקמי בחד תנא ובתרי טעמי, גבי מאן דמוקי חבית אליבא דחד תנא מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא, פרק המפקיד (ב"מ מ"א ע"א) אע"ג דאיכא לאוקמא בחד תנא ובתרי טעמי.
<h2>דף מו:</h2>
דבר תורה משמע שתי לשונות, דבר תורה ממש כמו דבר תורה מעות קונות [ב"מ מ"ו ע"ב] דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה [כתובות נ"ז ע"ב], ומשמע דהלכה למשה מסיני, בפירקא קמא דעירובין (ד' ע"ב) דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ, ר"ל הלכה למשה מסיני, כדאמרינן לעיל כי איצטריך הלכה למשה מסיני לרובו ולמיעוטו ולמקפיד ולשאינו מקפיד, וכן פירש"י שם דבר תורה הלכה למשה מסיני.
<h2>דף נא.</h2>
מצינו תיבה שיש לה שני ביאורים הפכים זה מזה, כמו תחת דהוי לישנא דאתפוסי מקדיש, והוי לישנא דאחולי ולא מקדיש, כדאיתא פרק כיצד מערימין (תמורה כ"ו ע"ב) גבי הרי זו תחת זו, וקאמר בגמרא למימרא דתחת לישנא דאתפוסי ורמינהי בדק הבית וכו' עד תחת זו מחוללת, אמר אביי משמע לישנא דאתפוסי ולישנא דאחולי וכו', הלכך גבי קדשי מזבח דעבדין תמורה לישנא דאתפוסי הוא גבי קדשי בדק הבית דלא עבדין תמורה לישנא דאחולי הוא, (פרק כיצד מערימין). ופרק הזהב (ב"מ נ"א ע"א) מאי אין לו אונאה דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר, אלמא חזינן דמפרשינן מילתא איפכא ממשמעותא. וכן פרקא קמא דסנהדרין (ט"ו ע"א) גבי המקדיש עבדו מועלין בו מצינו שמקשה התלמוד לימא הני תנאי כי הני תנאי, והטעם דמקשה הכי משום דדחיקא מילתא דתרי מתניתין ותרי מחלוקות דהוי בחד עניינא בתרי לישנא, ועוד דמי שסידר המשנה או הברייתא הוה ליה למיתני גבי הדדי, או פלוני ופלוני אומרים כך [או פלוני אומר כך] ופלוני אומר כך.
מה ששייר במתניתין תנא בברייתא. במה לחלוק. אימתי פעמים לחלוק פעמים לפרש. תנא והדר מפרש מאי מבעה הבער, וכיוצא בזה לרוב בתלמוד. וליפלוג וליתני בדידיה ומתרץ כולה במועד קמיירי.
<h2>דף סא.</h2>
והא קרא קאמר אילו לא נאמר קרא הייתי אומר גזירה שוה. פרק קמא דזבחים (י"ב ע"ב) למה לי למיתני שבעים ושנים זקן, דכולהו בחדא שיטתא קיימי.
<h2>דף פא:</h2>
מגו במקום עדים לא אמרינן, כדאמרינן בב"מ (פ"א ע"ב) זיל באורחא דנרש דליכא מיא לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא וכו' עד אין באורחא דנהר פקוד אזלי ולא הוה ביה מיא, דלא מהימן במגו דאי בעי אמר באורחא דנרש אזלי, דהוי מגו במקום עדים.
<h2>דף צט:</h2>
מצינו בתלמוד שמביא ראיה מדברי אמורא בתרא על אמורא קמא, פרק השואל א"ר יוחנן הדר ביה מההיא, גבי נטל אבן או קורה של הקדש דקאמר יתיב רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן ויתיב וקאמר משמיה דשמואל הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, א"ל רבי יוחנן הדר ביה שמואל מההיא, ומקשה תלמודא ממאי דמההיא הדר ביה דילמא מהא הדר ביה (עד) כדרבא דאמר הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי ואמר רבא הני שקולאי וכו'.
<h2>דף קב.</h2>
ברוב התלמוד דאמר תרתי ר"ל תרתי דסתרן אהדדי, כגון (ב"ק כ"א ע"א) הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר, והשוכר בית מראובן צריך להעלות שכר לשמעון וכו' תרתי, וכן ברוב המקומות. יש מקומות דלא סתרן, במסכת ביצה (י"ד ע"א) אין עושין טיסני ואין כותשין במכתשת, תרתי ובקידושין (י"ט ע"א) אין יעוד אלא מדעת ואין יעוד אלא בגדול, תרתי, ובפרק השואל (ב"מ ק"ב ע"א) שברפת ושבחצר, תרתי, ובפרק חלון (עירובין ע"ט ע"ב) כיצד הוא עושה נועל את ביתו ומבטל את רשותו, תרתי, כל אלו ר"ל תרתי דנגעו אהדדי ומחד ידענא חבריה. ויש תרתי דרך שלישי דלא סתרן ולא נגען אהדדי פרק המביא גט תניין (גיטין כ"ג ע"ב) רבי יוחנן אומר תרתי ע"ש.
<h2>דף קיד:</h2>
מאי קמ"ל תנינא לא מקשה אלא ממשנה לא מברייתות שאינן ידועות לכל.
